אנטישמיות ואנטי-ציונות: הקולנוע הישראלי קורץ לאירופה

במקום לשקף את המתרחש בחברה ובמציאות הישראלית, פונים היוצרים לכיוונים “אמיצים” ו”מקוריים” של הכפשת ישראל ותיעוד פשעי “הכיבוש”.

אתר מידה | 2013

במקום להתאמץ ולייצר קולנוע עצמאי איכותי, מעדיפה תעשיית הסרטים הישראלית לזכות בפרסים ותקציבים ממדינות זרות • לשם כך, במקום לשקף את המתרחש בחברה ובמציאות הישראלית, פונים היוצרים לכיוונים “אמיצים” ו”מקוריים” של הכפשת ישראל ותיעוד פשעי “הכיבוש” • עבור האירופים, מסתבר, דיאלוגים ברמה נמוכה ועלילה מביכה אינם קריטריונים כל עוד המסר נכון • כך הפך הקולנוע הישראלי למפעל תעמולה אנטי-ציונית. ללא ספק, סרט רע

לאחרונה התבשרנו כי הסרט “חמש מצלמות שבורות”, סרטם של עימאד בורנאט מהכפר בלעין והבמאי הישראלי גיא דוידי, זכה בפרס האמי היוקרתי בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. לבד מהשאלות הצפויות, כמו: “למה לא שברו גם את המצלמה השישית?”, העניין מעורר מחשבה אודות הנתיב אליו פנו יוצרי הקולנוע הישראלים בעשור האחרון; דהיינו – יצירת עוד ועוד סרטים בנושאי “הסכסוך”, שיכפישו את שמה של ישראל בעולם ויבטיחו את זכייתם של היוצרים בפרסים בחו”ל בזכות “אומץ ליבם”, וכמובן – “מקוריותם”.

היהודי זיס עושה קאמבק

כאשר שימשתי כמרצה באוניברסיטת בינגמהטון בניו יורק, ביקשו ממני להכין קורס על “דמות היהודי והישראלי בקולנוע”. בקורס כללתי מכל הבא ליד: סרטים מארה”ב, צרפת, גרמניה, מצרים ועוד; סרטים ישנים לצד חדשים. לסיום הקורס הקרנתי לסטודנטים סרט שנקרא “גן עדן עכשיו” (2005), אותו הפיק ישראלי בשם אמיר הראל, בסיוע עזרה כספית של “קרן הקולנוע הישראלי”, שאף מציגה אותו בגאווה באתר האינטרנט שלה.

גיבורי הסרט הם מחבלים מתאבדים, ולמעשה הוא אינו אלא סרט תעמולה אנטי-ישראלי חריף. כך למשל, דמות היהודי-ישראלי היחידה בסרט, שאינה מתנחל או חייל, היא של אדם המכונה “אבו שבאב”, המעביר מחבלים אל היעד בו יתפוצצו. בשלב מסויים מתנתק הקשר בין משלחי הפיגוע לבין השאהידים הפוטנציאלים, ואחד מראשי החוליה מעלה את האפשרות שאותו יהודי הסגיר את המתאבדים. המפקד דוחה מיד את האפשרות: “זה לא ייתכן. הוא מקבל את הכסף רק אחרי ביצוע הפעולה”. הישראלי הנ”ל מוביל את המתאבדים לפיגוע התאבדות בתל אביב, כאשר לצידו בחורה בלונדינית גויה בלבוש חשוף. עוד ניתן למצוא בסרט, בין השאר, עיסוק אובססיבי ב”מטהרי המים” אותם נאלצי הפלסטינים לרכוש על מנת שיוכלו לשתות, אחרי שהמים זוהמו על-ידי היהודים כדי להדביק את הפלסטינים במחלות.

לאחר הקרנת הסרט, ולסיום הקורס, נהגתי לשאול את הסטודנטים : הבחור היהודי הזה, שיעשה הכל תמורת כסף ושאיפתו העליונה היא הבלונדה לצידו – באיזה סרט נתקלתם בדמות כזו? מיד קיבלתי תשובה (מהסטודנט המצטיין של הקורס): “היהודי זיס!” (למי שאינו מכיר, הוא גיבור סרט התעמולה שהפיק שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס  ב-1940). אכן, לא לחינם כינתה עירית לינור את “גן עדן עכשיו”: “סרט תעמולה אנטישמי ונאצי”.

הסרט זכה בפרס ‘גלובוס הזהב’ לשנת 2006 כסרט הזר הטוב ביותר, בפרס ‘אמנסטי אינטרנשיונל’ בפסטיבל ברלין ובפרס הקולנוע האירופי לתסריט הטוב ביותר. כמו כן, היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

הישראלים פושעים – המבקרים מהללים

סרט זה לא היה אלא אחת הסנוניות הראשונות בגל ארוך של סרטים ישראליים, שאינם אלא תעמולה אנטי-ישראלית, ערכם הקולנועי והאמנותי מפוקפק לעיתים קרובות ומטרתם להכפיש את שמה של ישראל בעולם.

דוגמא אופיינית נוספת לסרט עלילתי ישראלי שזכה להצלחה בעיקר בשל הכפשת ישראל (“Israel Bashing” ) הוא הסרט “לבנון” של שמוליק מעוז. השפה הקולנועית של הסרט מגושמת ופרימיטיבית; “שוטים” ארוכים מצולמים דרך כוונת התותחן, בציפייה מהיכן תעוף עליו הרקטה הבאה. הסרט מכיל דיאלוגים מביכים ברמה נמוכה, בעלי אוצר מילים דו-ספרתי בערך, שהיתה מביישת אפילו תסריטאי בשנה א’ בלימודי קולנוע.

פעמיים לפחות אומר מפקד הכוח לחיילי הטנק לא להשתמש בביטוי “פגזי זרחן”, ולקרוא להם “עשן מתפוצץ”. זאת, ללא הקשר קולנועי ברור וכקריצה לצופה הגרמני-צרפתי הממוצע, שמימן את הפקת הסרט על “פשעי המלחמה” של ישראל. אולי בעצם הדבר נועד להשלמת השכלתם הכללית של השחקנים הראשיים ששיחקו את החיילים בסרט – איתי טיראן, אושרי כהן ומיכאל מושונוב – שהרי הם עצמם לא שירתו בצה”ל.

מבקרי הקולנוע הישראלים, רובם אנשים ששמאלניותם אומנותם, כמו מאיר שניצר ואורי קליין, גמרו את ההלל על הסרט. פסטיבל ונציה זיכה את הסרט בפרס אריה הזהב היוקרתי. הקהל הישראלי התלהב פחות, והסרט נכשל בקופות כשלון חרוץ. הבמאי והכותב שמוליק מעוז לא הוציא סרט באורך מלא מאז.

כאשר לבסוף נוצר סרט המעז לחתום במסר “ציוני” או “פטריוטי” מדי, המצב הוא כמובן הפוך – כך היה במקרה של הסרט “מטאליק בלוז” (2004, במאי: דני ורטה), שהותקף בחמת זעם על-ידי המבקרים. סרט זה הוא קומדיה טראגית על שני ישראלים (משה איבגי ואבי קושניר) שיוצאים לגרמניה במטרה למכור מכונית יוקרה. בתחילה מתלהבים השניים מהמדינה הנקייה והמסודרת, אך הזכרונות מהתקופה האפלה צצים ועולים, ובסופו של דבר נוטשים השניים את המכונית וחוזרים לישראל כל עוד נפשם בם. הסרט מתבסס בעיקר על יכולת המשחק המצויינת של איבגי וקושניר.

למרות הביקורות הקטלניות, הסרט נעשה להצלחה אומנותית, ואף כלכלית – כ-50,000 צופים בישראל, מספר מרשים בהחלט עבור סרט ישראלי.

דוקו-דרמה? נשמע כמו מדע-בדיוני

לפעמים לא נותר אלא להשתאות נוכח היצירתיות שבה מעוותת המציאות בסרטים הישראליים. כך למשל, בסרט “הכלה הסורית” (2004), שזכה להצלחה אצל קהל הצופים והפסטיבלים.

הסרט עוסק בדרוזית מרמת הגולן העוברת לסוריה על מנת להנשא. אחת הדמויות בסרט הוא אביה של הכלה, המגולם בידי השחקן הוותיק מכרם ח’ורי. הסרט מציג אותו כאדם שישב שנים ארוכות בבתי-הכלא הישראליים בעקבות מאבקו הבלתי מתפשר למען סוריה, והערצתו חסרת הגבולות לשליטי שושלת אסד. המשטרה הישראלית משקיעה את כל מאמציה בבלימת ה”פטריוט הסורי” המסוכן, שסובל מידי קצין המשטרה הישראלי הקשוח.

כפי שכל קורא ישראלי הבקיא במזרח-התיכון מבין מיד, מדובר בקישקוש קולנועי תלוש מן המציאות. הדרוזים ברמת הגולן שפר עליהם מזלם לחיות תחת שלטון ישראלי ב-46 השנים האחרונות, ולא תחת שושלת אסד הרצחנית. אמנם מדי פעם הם נהגו לערוך “הצגת תיאטרון” של הפגנה אנטי-ישראלית לכבוד יום השנה לסיפוח הגולן, למשל,  אך הדבר נעשה מחשש שמא ישראל תחזיר את הגולן לאסד. השבאב המקומי אירגן כמה יידויי אבנים לטובת צילומים שיועברו לדמשק, וכולם חוזרים לביתם שמחים וטובי לב.

דרוזי מרמת הגולן שיבלה עשרות שנים בכלא ישראלי לטובת החלום המתוק לחזור לשלטון אסד? איפה מצאנו דבר כזה? רק בקולנוע הישראלי.

נזכרתי בכך כי לאחרונה נפגשתי בחבר סורי שהגיע הישר מדמשק, וצפה בסרט בעבר. אינני יודע האם הצלחתי לשכנע אותו שכל ה”מציאות” שראה בסרט – של הדרוזים הסובלים תחת הכיבוש האכזר – אינה אלא המצאה ממוחם הקודח של קולנועני ישראל הכמהים לפרסים שיוענקו להם בחו”ל. הוא ודאי לא האמין שהישראלים כל כך טיפשים להמציא בעצמם תעמולה של אסד. כצפוי, “הכלה הסורית” זכה בפרסים רבים והצלחה בפסטיבלים בעולם; מלוקרנו ועד מונטריאול, ממונפליה עד ריו דה ז’נרו.

“אלגוריתמוס דוקומנטרוס”

הבעיה של הקולנוע שעניינו “הכפשת ישראל” בולטת במיוחד בתחום התעודה. העלות הממוצעת של הפקת סרט תיעודי נמוכה בהרבה משל הפקת פיצ’ר (סרט עלילתי באורך מלא). על כן, הנוסחה האופיינית של במאים ומפיקים ישראלים, ה”אלגוריתמוס דוקומנטרוס” אם תרצו, היא לקושש איזה 50,000 יורו אצל קרנות גרמניות וישראליות, איתם להפיק סרט תעודה מקורי ומרגש על הכפר ה-234 בשטחים, שנאבק בגדר ההפרדה בדרכו הייחודית והלא-אלימה. הסרט ירוץ שבועיים בסינמטקים ולאחר מכן נסתובב ונטייל איתו בעולם. בסוף, הגרמנים (לצורך הדוגמה, כמובן) ייתנו לנו פרס על היצירה האמיצה ובכסף של הפרס חוזרים לשלב א’ של האלגוריתם.

יוצרי הקולנוע הישראלים, בייחוד הצעירים שבהם, יודעים היטב כי הסיכוי להשיג מימון לסרט עלילתי הוא נמוך מאשר הסיכוי לסרט תיעודי. על כן, הם פונים שוב ושוב לענייני “אקיבוש” מכל זווית אפשרית ובלתי-אפשרית. כך למשל, הסרטים “בודרוס” ו”בילעין חביבתי” עטורי הפרסים, המתארים את סיפורם של הכפר הפלסטיניים המוחלשים שנאבק בממסד הישראלי הקולוניאליסטי.

דוגמה נוספת לסרט מסוג זה, בה נתקלתי לאחרונה, הוא הסרט “המעבדה” (2013) של יותם פלדמן, לשעבר כתב ‘הארץ’. הסרט הוקרן בז’נבה תחת חסות תנועת החרם האנטי-ישראלית ‘BDS ז’נבה’ ו-‘Generation Palestine’ ומתאר את הפלסטינים כזירת ניסויים עבור תעשיית הנשק והביטחון הישראלית. כפי שכבר ודאי ניחשתם, הביקורות המהללות לא אחרו לבוא.

פרופוגנדה במימון אירופי

לפני המהפיכה במצרים, סרטים מצרים רבים הציגו את המצב החברתי-כלכלי במדינה, שהייתה על סף רתיחה; הקולנוע האירופי מציג בכנות רבה ובעומק מרשים את הבעיות החברתיות של היבשת, בייחוד את בעיות הקליטה של המהגרים המוסלמים לתוך חברה קסנופובית; בכל העולם, הקולנוע מהווה “חלון הצצה” חשוב ודרכו אפשר להביט במתחולל בחברה. אולם מה יכול ללמדנו הקולנוע הישראלי, הממומן בעיקר בידי קרנות שמאלניות מישראל ומאירופה? מאומה.

מהסקירה שערכנו לעיל, ובה כמה מהסרטים הבולטים שנוצרו בישראל בעשור האחרון, המסקנה העגומה מתבקשת: בניגוד למדינות אחרות, למעט מספר יוצאי דופן, הקולנוע הישראלי אינו מייצג את החברה הישראלית כלל. במקום, מוצג בו אוסף של סרטים קלישאתיים, שהמסר בכולם הוא הישראלים מדכאים ומבצעים פשעי מלחמה בערבים, המתנגדים בהרואיות.

לאור הסתמכותם של יוצרי הסרטים הללו על מימון וקהל יעד בסינמטקים ופסטיבלי קולנוע באירופה, מן הראוי אפוא שלא לקרוא לו עוד “קולנוע ישראלי”, אלא “קולנוע אירופי דובר עברית”.

ד”ר שריאל בירנבוים הינו חוקר קולנוע, לימד שנתיים באוניברסיטת בינגהמטון בניו-יורק. שוהה כעת באוניברסיטת ז’נבה בשנת השתלמות.